היום לפני 24 שנה (07.10.1998):
הרצח של מת'יו שפרד.
ב-7 באוקטובר 1998 נקשר מת'יו שפרד לגדר בעיירה לארמי בפרברי וויומינג, ארה"ב, הוכה באכזריות על יד שני גברים וננטש למוות. ההתקפה ומותו של מת'יו שישה ימים אחריה, הפכו לציון דרך במאבק לזכויות של הקהילה הגאה והציתו שיחה חסרת תקדים באמריקה בנוגע לזכויות ההומואים, שהביאה לחקיקה פורצת דרך בנוגע לפשעי שנאה.
השבוע מציינת קהילת הלהט"ב ברחבי העולם 24 שנים לרצח מת'יו שפרד – מפשעי השנאה המזעזעים והקשים בתולדות ארצות הברית.
מתיו שפרד נולד בשנת 1976 בעיר קספר. בזמן לימודיו בתיכון האמריקני בשוויץ, גילה את נטיותיו המיניות ויצא מהארון, מאוחר יותר חזר לארצות הברית. באוקטובר 1998 פגש שפרד בשני בחורים בבר מקומי בעיר לארמי בוויומינג - ראסל הנדרסון וארון מק'קיני. השניים גרמו לשפרד לחשוב שהם הומוסקסואלים, ודיברו איתו על פוליטיקה וזכויות להט"ב. לאחר מכן לקחו את שפרד במכוניתם, כביכול מסיעים אותו לביתו.
השניים היכו את שפרד בראשו באמצעות קת של אקדח, ושדדו אותו. לאחר מכן קשרו אותו באכזריות לגדר במקום מבודד, הפשיטו אותו והיכו אותו באכזריות בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו לשברים בעצמות ובגולגולת ולנזק בגזע המוח. לאחר מכן נטשו אותו במקום, ורק לאחר 17 שעות גילה רוכב אופניים את שפרד. הצעיר בן ה-21 מת כעבור שבוע בבית חולים בקולורדו.
את הלוויתו של שפרד, כמו גם את משפטם של הרוצחים, ליוו המטיף הנוצרי ההומופוב פרד פלפס ותומכיו. אלה נשאו שלטים הנושאים את הכיתובים: "מתיו שפרד נרקב בגיהינום" ו"אלוהים שונא מתרוממים".
הרוצחים נידונו לשני מאסרי עולם רצופים, ללא אפשרות לחנינה, לאחר שהוריו של שפרד הסכימו לוותר על עונש המוות. לדבריהם, הם נתנו חיים לזכר אדם שלא יזכה לחיות יותר. בנוסף, הם אמרו כי מוות הוא עונש קל מדי, וכך ייאלצו הרוצחים להתמודד עם תוצאות מעשיהם במשך כל יום בכלא.
לאחר המקרה, ניסה הנשיא ביל קלינטון להעביר תיקון לחוק, כך שפשעים נגד הומואים ולסביות, נשים ובעלי לקות יוכנסו לרשימת פשעי השנאה בארצות הברית, אך ללא הצלחה, והחוק נדחה בבית הנבחרים. בסופו של דבר עבר התיקון לחוק ב-28 באוקטובר 2009, בתקופת נשיאותו של ברק אובמה.
הרצח של מת'יו שפרד.
ב-7 באוקטובר 1998 נקשר מת'יו שפרד לגדר בעיירה לארמי בפרברי וויומינג, ארה"ב, הוכה באכזריות על יד שני גברים וננטש למוות. ההתקפה ומותו של מת'יו שישה ימים אחריה, הפכו לציון דרך במאבק לזכויות של הקהילה הגאה והציתו שיחה חסרת תקדים באמריקה בנוגע לזכויות ההומואים, שהביאה לחקיקה פורצת דרך בנוגע לפשעי שנאה.
השבוע מציינת קהילת הלהט"ב ברחבי העולם 24 שנים לרצח מת'יו שפרד – מפשעי השנאה המזעזעים והקשים בתולדות ארצות הברית.
מתיו שפרד נולד בשנת 1976 בעיר קספר. בזמן לימודיו בתיכון האמריקני בשוויץ, גילה את נטיותיו המיניות ויצא מהארון, מאוחר יותר חזר לארצות הברית. באוקטובר 1998 פגש שפרד בשני בחורים בבר מקומי בעיר לארמי בוויומינג - ראסל הנדרסון וארון מק'קיני. השניים גרמו לשפרד לחשוב שהם הומוסקסואלים, ודיברו איתו על פוליטיקה וזכויות להט"ב. לאחר מכן לקחו את שפרד במכוניתם, כביכול מסיעים אותו לביתו.
השניים היכו את שפרד בראשו באמצעות קת של אקדח, ושדדו אותו. לאחר מכן קשרו אותו באכזריות לגדר במקום מבודד, הפשיטו אותו והיכו אותו באכזריות בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו לשברים בעצמות ובגולגולת ולנזק בגזע המוח. לאחר מכן נטשו אותו במקום, ורק לאחר 17 שעות גילה רוכב אופניים את שפרד. הצעיר בן ה-21 מת כעבור שבוע בבית חולים בקולורדו.
את הלוויתו של שפרד, כמו גם את משפטם של הרוצחים, ליוו המטיף הנוצרי ההומופוב פרד פלפס ותומכיו. אלה נשאו שלטים הנושאים את הכיתובים: "מתיו שפרד נרקב בגיהינום" ו"אלוהים שונא מתרוממים".
הרוצחים נידונו לשני מאסרי עולם רצופים, ללא אפשרות לחנינה, לאחר שהוריו של שפרד הסכימו לוותר על עונש המוות. לדבריהם, הם נתנו חיים לזכר אדם שלא יזכה לחיות יותר. בנוסף, הם אמרו כי מוות הוא עונש קל מדי, וכך ייאלצו הרוצחים להתמודד עם תוצאות מעשיהם במשך כל יום בכלא.
לאחר המקרה, ניסה הנשיא ביל קלינטון להעביר תיקון לחוק, כך שפשעים נגד הומואים ולסביות, נשים ובעלי לקות יוכנסו לרשימת פשעי השנאה בארצות הברית, אך ללא הצלחה, והחוק נדחה בבית הנבחרים. בסופו של דבר עבר התיקון לחוק ב-28 באוקטובר 2009, בתקופת נשיאותו של ברק אובמה.
היום לפני 93 שנה (24.10.1929)
יצא אל האור "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף, מסה פמיניסטית שדנה וביקרה את מקומן הריאלי והספרותי של הנשים בתחומי המסגרת התרבותית-ספרותית, אשר נשלטה בידי הגברים.
נניח שלוויליאם שייקספיר היתה אחות מוכשרת להפליא בשם ג'ודית, מבקשת וולף לשחק עם קוראי חיבורה "חדר משלך" משחק קצר בדמיון מודרך, אשר לא היתה נופלת בדמיונה הפורה והעשיר מאחיה הידוע. ונניח, ממשיכה וולף, שבעוד שלשייקספיר ניתנה ההזדמנות להיחשף אל יסודות הכתיבה עוד בילדותו, בהיותו תלמיד בבית הספר, ואילו בבגרותו הוא אף זכה לנסוע ברחבי אנגליה ולבסס את שמו באופן עצמאי, נדרשה ג'ודית, בהתאם להלכי רוח התקופה, להתחנך בביתה ולהפוך בבגרותה לאם ורעיה טובה, שאינה יכולה לפרנס את עצמה בלא סיוע של גבר. האם במציאות שכזו אישה אשר ניחנה בגאונותו של שייקספיר אכן היתה מסוגלת לבנות לעצמה שם ומעמד כשלו? שואלת וולף ועונה בנחרצות: הסיכוי שאישה אליזבתנית כישרונית תוכל לכתוב מחזות שייקספיריים בתנאים שכאלו הוא אפסי.
תרגיל קטן זה הוא רק אחד מתוך שלל ההרהורים השנונים אותם מציגה הסופרת וירג'יניה וולף במסתה הנודעת "חדר משלך" אשר נחשבת בעיני רבים ורבות לאחד מן החיבורים הפמיניסטיים החשובים של המאה ה-20. מסה זו מבוססת על שתי הרצאות אותן העבירה וולף בפני קהל של נשים באוקטובר 1928 באוניברסיטת קיימברידג' – אוניברסיטה שבאותה התקופה מנעה עדיין מנשים להיכנס אל הספריה לבדן ללא הפניה מאחד המרצים. הנושא שעליו נתבקשה וולף לדבר בהרצאות אלה היה "נשים וספרות", והשאלה שבה היא בחרה להתמקד היתה מדוע כמעט ולא נמנו נשים עם היוצרים הגדולים של המאות הקודמות, וכיצד מצב זה עשוי להשתנות.
בניגוד לאישים אחרים שדנו בשאלה זו לפני ובמהלך תקופת חייה של וולף ותלו את מצב זה בנחיתות האינטלקטואלית של בנות המין הנשי, היא טענה כי הסיבה להיעדרותן של נשים סופרות מן הקנון הספרותי נעוצה בנסיבות חיצוניות ובתנאים מטריאליסטיים: כל עוד לאישה לא יהיה די כסף שיותיר לה זמן פנוי למלאכת הכתיבה, וכל עוד היא לא תזכה למקום פרטי משל עצמה שבו תוכל לכתוב, היא לא תוכל ליצור. לכן, טענה וולף, "אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים". רק כך יוכלו הנשים בעלות כישרון הכתיבה לזכות בחופש פעולה ממשי, להפוך לסופרות מן השורה, וחשוב מכך – לשנות את אופיו של הרומן, שגם הוא עוצב בידי הגברים.
אמונתה זו של וולף כי הנשים יצליחו להותיר את חותמן על תחום כתיבת הרומנים וייצוג הדמויות הנשיות המופיעות בהם היא נקודה נוספת אשר נחשבת לאחד מן ההיבטים הפמיניסטיים החשובים והמשמעותיים המופיעים ב"חדר משלך". וולף ראתה במודל הכתיבה הגברי מודל אשר מייצר דמויות נשיות, ומתוך כך מבסס את תדמית האישה בעולם שמחוץ לדפי הרומן, כעוד אובייקט מתוך שלל אובייקטים רבים ושונים המצויים בעולם שנשלט בידי הגברים. לדעתה, כאשר יינתנו לנשים הכותבות הכנסה קבועה וחדר פרטי משלהן לצורך יצירה הן תוכלנה להיחלץ מן הכבלים החברתיים וממודל הכתיבה הגברי, ובמקומו לייצר סוג שונה של כתיבה נשית אשר תהיה בעלת מבנה שונה אשר יציג קול ייחודי וחדש. כתיבה נשית זו תצליח לדעת וולף להציב את הגיבורות והדמויות הנשיות כסובייקט בעל רצונות, רגשות וצרכים בתחומי הפלטפורמה הספרותית, ובכך תביא לשינוי גם בתפיסת הנשים במציאות.
יצא אל האור "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף, מסה פמיניסטית שדנה וביקרה את מקומן הריאלי והספרותי של הנשים בתחומי המסגרת התרבותית-ספרותית, אשר נשלטה בידי הגברים.
נניח שלוויליאם שייקספיר היתה אחות מוכשרת להפליא בשם ג'ודית, מבקשת וולף לשחק עם קוראי חיבורה "חדר משלך" משחק קצר בדמיון מודרך, אשר לא היתה נופלת בדמיונה הפורה והעשיר מאחיה הידוע. ונניח, ממשיכה וולף, שבעוד שלשייקספיר ניתנה ההזדמנות להיחשף אל יסודות הכתיבה עוד בילדותו, בהיותו תלמיד בבית הספר, ואילו בבגרותו הוא אף זכה לנסוע ברחבי אנגליה ולבסס את שמו באופן עצמאי, נדרשה ג'ודית, בהתאם להלכי רוח התקופה, להתחנך בביתה ולהפוך בבגרותה לאם ורעיה טובה, שאינה יכולה לפרנס את עצמה בלא סיוע של גבר. האם במציאות שכזו אישה אשר ניחנה בגאונותו של שייקספיר אכן היתה מסוגלת לבנות לעצמה שם ומעמד כשלו? שואלת וולף ועונה בנחרצות: הסיכוי שאישה אליזבתנית כישרונית תוכל לכתוב מחזות שייקספיריים בתנאים שכאלו הוא אפסי.
תרגיל קטן זה הוא רק אחד מתוך שלל ההרהורים השנונים אותם מציגה הסופרת וירג'יניה וולף במסתה הנודעת "חדר משלך" אשר נחשבת בעיני רבים ורבות לאחד מן החיבורים הפמיניסטיים החשובים של המאה ה-20. מסה זו מבוססת על שתי הרצאות אותן העבירה וולף בפני קהל של נשים באוקטובר 1928 באוניברסיטת קיימברידג' – אוניברסיטה שבאותה התקופה מנעה עדיין מנשים להיכנס אל הספריה לבדן ללא הפניה מאחד המרצים. הנושא שעליו נתבקשה וולף לדבר בהרצאות אלה היה "נשים וספרות", והשאלה שבה היא בחרה להתמקד היתה מדוע כמעט ולא נמנו נשים עם היוצרים הגדולים של המאות הקודמות, וכיצד מצב זה עשוי להשתנות.
בניגוד לאישים אחרים שדנו בשאלה זו לפני ובמהלך תקופת חייה של וולף ותלו את מצב זה בנחיתות האינטלקטואלית של בנות המין הנשי, היא טענה כי הסיבה להיעדרותן של נשים סופרות מן הקנון הספרותי נעוצה בנסיבות חיצוניות ובתנאים מטריאליסטיים: כל עוד לאישה לא יהיה די כסף שיותיר לה זמן פנוי למלאכת הכתיבה, וכל עוד היא לא תזכה למקום פרטי משל עצמה שבו תוכל לכתוב, היא לא תוכל ליצור. לכן, טענה וולף, "אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים". רק כך יוכלו הנשים בעלות כישרון הכתיבה לזכות בחופש פעולה ממשי, להפוך לסופרות מן השורה, וחשוב מכך – לשנות את אופיו של הרומן, שגם הוא עוצב בידי הגברים.
אמונתה זו של וולף כי הנשים יצליחו להותיר את חותמן על תחום כתיבת הרומנים וייצוג הדמויות הנשיות המופיעות בהם היא נקודה נוספת אשר נחשבת לאחד מן ההיבטים הפמיניסטיים החשובים והמשמעותיים המופיעים ב"חדר משלך". וולף ראתה במודל הכתיבה הגברי מודל אשר מייצר דמויות נשיות, ומתוך כך מבסס את תדמית האישה בעולם שמחוץ לדפי הרומן, כעוד אובייקט מתוך שלל אובייקטים רבים ושונים המצויים בעולם שנשלט בידי הגברים. לדעתה, כאשר יינתנו לנשים הכותבות הכנסה קבועה וחדר פרטי משלהן לצורך יצירה הן תוכלנה להיחלץ מן הכבלים החברתיים וממודל הכתיבה הגברי, ובמקומו לייצר סוג שונה של כתיבה נשית אשר תהיה בעלת מבנה שונה אשר יציג קול ייחודי וחדש. כתיבה נשית זו תצליח לדעת וולף להציב את הגיבורות והדמויות הנשיות כסובייקט בעל רצונות, רגשות וצרכים בתחומי הפלטפורמה הספרותית, ובכך תביא לשינוי גם בתפיסת הנשים במציאות.
היום לפני 67 שנה (01.11.1955):
צעיר מניח פצצה בטיסה של יונייטד איירליינס, וזאת כדי לזכות בכספי הביטוח (חיים) של אימו.
ב -1 בנובמבר 1955 בשעה 18:52 טיסה 629 של יונייטד איירליינס עם 44 אנשים על סיפונה, המריאה מנמל התעופה סטייפלטון בדנוור, קולורדו לפורטלנד, אורגון. כעבור אחת-עשרה דקות התפוצץ המטוס באוויר ונהרגו כל 44 הנוסעים, ביניהם תינוקת וחמישה אנשי צוות.
במהלך חיפוש בין הריסות המטוס נמצאו שברי מתכת קטנים, שלא ניתן היה לזהותם בשום אופן עם חלקים מהמטוס או מתכולת המטען הידועה זאת לאחר שנבדק שטר המטען של המטוס. על השברים היו סימני ניטרוגליצרין.
תוך כדי חקירה התברר, שבנה של נוסעת במטוס דייזי א. קינג, ג'ק גילברט גרהם הסתיר דינמיט בתוך מזוודה שהועמסה על המטוס לפני ההמראה. וכל זה כדי לקבל 37,000 דולר מפוליסת ביטוח חיים שרכש עבורה בטרמינל רק כמה רגעים לפני הטיסה של המטוס.
למרבה האירוניה, גם אלמלא הייתה מזימתו מתגלה, הוא לא היה זוכה בכסף, שכן אמו לא חתמה על מסמכי הביטוח.
גרהם הוצא להורג בבית הכלא של קולורדו ביום שישי, 11 בינואר 1957. משפטו של גרהם היה המשפט הראשון בארה"ב ששודר בשידור חי.
צעיר מניח פצצה בטיסה של יונייטד איירליינס, וזאת כדי לזכות בכספי הביטוח (חיים) של אימו.
ב -1 בנובמבר 1955 בשעה 18:52 טיסה 629 של יונייטד איירליינס עם 44 אנשים על סיפונה, המריאה מנמל התעופה סטייפלטון בדנוור, קולורדו לפורטלנד, אורגון. כעבור אחת-עשרה דקות התפוצץ המטוס באוויר ונהרגו כל 44 הנוסעים, ביניהם תינוקת וחמישה אנשי צוות.
במהלך חיפוש בין הריסות המטוס נמצאו שברי מתכת קטנים, שלא ניתן היה לזהותם בשום אופן עם חלקים מהמטוס או מתכולת המטען הידועה זאת לאחר שנבדק שטר המטען של המטוס. על השברים היו סימני ניטרוגליצרין.
תוך כדי חקירה התברר, שבנה של נוסעת במטוס דייזי א. קינג, ג'ק גילברט גרהם הסתיר דינמיט בתוך מזוודה שהועמסה על המטוס לפני ההמראה. וכל זה כדי לקבל 37,000 דולר מפוליסת ביטוח חיים שרכש עבורה בטרמינל רק כמה רגעים לפני הטיסה של המטוס.
למרבה האירוניה, גם אלמלא הייתה מזימתו מתגלה, הוא לא היה זוכה בכסף, שכן אמו לא חתמה על מסמכי הביטוח.
גרהם הוצא להורג בבית הכלא של קולורדו ביום שישי, 11 בינואר 1957. משפטו של גרהם היה המשפט הראשון בארה"ב ששודר בשידור חי.
היום לפני 427 שנים (05.11.1605):
"מזימת אבק השריפה". "ליל גאי פוקס".
"ליל גאי פוקס" הוא חג לא רשמי שנחגג כל שנה ב-5 בנובמבר, התאריך שבו לפני 412 שנים סוכלה תוכניתה של קבוצת קיצונים קתולים לפוצץ את בניין הפרלמנט הבריטי.
גאי פוקס שירת בצבא האוסטרי כלוחם נגד הפרוטסטנטים. בשנת 1605 היה פוקס מעורב במזימה לפוצץ את בניין הפרלמנט כדי לרצוח את המלך ג'יימס הראשון בשל גישתו האנטי קתולית, וגם לרצוח את בני האצולה הפרוטסטנטית. פוקס וחבר מרעיו שכרו מרתף מתחת לבית הלורדים, ופוקס, בעזרת הידע הרב שרכש בשימוש בחומרי נפץ בזמן שירותו הצבאי, מילא את המרתף בשישים חביות שהכילו 2.5 טונות של אבקת שריפה. ניסיון ההתנקשות נכשל, פוקס נתפס, עונה, הודה (הסגיר את חבריו), נתלה ובותר, בסגנון המיוחד והחינני של אותם הימים, לארבעה חלקים.
המזימה נכשלה בשל חששו של אחד מהקושרים בפגיעה באדם קתולי שהיה אמור להיות נוכח בפתיחת הפרלמנט, ועל כן כתב לו מכתב בו הוא מזהיר אותו. אותו מוזהר, הודיע למזכיר המדינה על פשר המכתב ונערך חיפוש נרחב ברחבי הפרלמנט. חביות אבק השריפה נמצאו במרתפים ונוטרלו.
אירועי "ליל גאי פוקס" ידועים גם בכינוי "ליל המדורות"/ "מזימת אבק השריפה" והם נחגגים עד היום בבריטניה, ניו זילנד, קנדה, דרום אפריקה ואוסטרליה. בדומה לחגיגות ל"ג בעומר - מתקיימות הדלקות מדורות ואכילת ממתק מסורתי בשם "טופי מדורות".
כמו גם, החוגגים נוהגים לשרוף בובה ששמה Guy.
עד תחילת המאה ה-15, המילה האנגלית Guy שימשה רק כשם. רק אחרי "מזימת אבק השרפה", בה היה מעורב גאי פוקס, הפך שמו הפרטי לכינוי כללי לגבר או לבחור. כך שבכל פעם שמכנים מישהו “Guy”, קוראים לו, למעשה, "טרוריסט".
"מזימת אבק השריפה". "ליל גאי פוקס".
"ליל גאי פוקס" הוא חג לא רשמי שנחגג כל שנה ב-5 בנובמבר, התאריך שבו לפני 412 שנים סוכלה תוכניתה של קבוצת קיצונים קתולים לפוצץ את בניין הפרלמנט הבריטי.
גאי פוקס שירת בצבא האוסטרי כלוחם נגד הפרוטסטנטים. בשנת 1605 היה פוקס מעורב במזימה לפוצץ את בניין הפרלמנט כדי לרצוח את המלך ג'יימס הראשון בשל גישתו האנטי קתולית, וגם לרצוח את בני האצולה הפרוטסטנטית. פוקס וחבר מרעיו שכרו מרתף מתחת לבית הלורדים, ופוקס, בעזרת הידע הרב שרכש בשימוש בחומרי נפץ בזמן שירותו הצבאי, מילא את המרתף בשישים חביות שהכילו 2.5 טונות של אבקת שריפה. ניסיון ההתנקשות נכשל, פוקס נתפס, עונה, הודה (הסגיר את חבריו), נתלה ובותר, בסגנון המיוחד והחינני של אותם הימים, לארבעה חלקים.
המזימה נכשלה בשל חששו של אחד מהקושרים בפגיעה באדם קתולי שהיה אמור להיות נוכח בפתיחת הפרלמנט, ועל כן כתב לו מכתב בו הוא מזהיר אותו. אותו מוזהר, הודיע למזכיר המדינה על פשר המכתב ונערך חיפוש נרחב ברחבי הפרלמנט. חביות אבק השריפה נמצאו במרתפים ונוטרלו.
אירועי "ליל גאי פוקס" ידועים גם בכינוי "ליל המדורות"/ "מזימת אבק השריפה" והם נחגגים עד היום בבריטניה, ניו זילנד, קנדה, דרום אפריקה ואוסטרליה. בדומה לחגיגות ל"ג בעומר - מתקיימות הדלקות מדורות ואכילת ממתק מסורתי בשם "טופי מדורות".
כמו גם, החוגגים נוהגים לשרוף בובה ששמה Guy.
עד תחילת המאה ה-15, המילה האנגלית Guy שימשה רק כשם. רק אחרי "מזימת אבק השרפה", בה היה מעורב גאי פוקס, הפך שמו הפרטי לכינוי כללי לגבר או לבחור. כך שבכל פעם שמכנים מישהו “Guy”, קוראים לו, למעשה, "טרוריסט".
היום לפני 715 שנה (18.11.1307):
אגדת וילהלם טל, שהיא יותר מסיפור על תפוח, חץ וראשו של ילד.
באותן שנים שוייץ הייתה תחת שלטון שושלת הבסבורג האוסטרית.
תחילת האגדה במהלך של המושל האוסטרי, הרמן גסלר, שתלה את מגבעתו על עמוד בכיכר הכפר אלטדורף שמדרום לאגם לוצרן, ודרש מן התושבים להשתחוות בפני הכובע. טל, איכר מקומי, תושב הכפר הסמוך בורגלן, שעבר בכיכר ולא השתחווה, נעצר. כיוון שנודע כקשת מומחה בקליעה למטרה, נצטווה לצלוף בתפוח שהונח על ראש בנו וולטר, אחרת יוצאו שניהם להורג.
טל התייצב למשימה כשבאמתחתו שני חצים. הוא התיז את התפוח מראש בנו, וכששאל המושל, מדוע החזיק ברשותו שני חצים, ענה לשליט כי אילו החטיא בקליעה הראשונה, היה יורה את החץ הנוסף לעברו. המושל לא אהב את התשובה. טל נעצר שוב והועלה על ספינה כדי להביאו למבצר בקסנאכט על גדתו הצפונית של האגם. סערה פרצה, טל נמלט משביו והצליח להרוג את המושל. מותו של המושל האוסטרי נתן את האות עבור השווייצרים לפתוח במרד נגד השלטון האוסטרי, מרד שהסתיים בהקמת קונפדרציית קנטונים שווייצרית עצמאית (שווייץ של היום).
טל הונצח ביצירות רבות, הראשונה מביניהן היתה ככל הנראה בלדה שנכתבה במאה ה-15. כמו כן הופיעה דמותו במחזה "וילהלם טל" (1804) מאת פרידריך פון שילר (המחזה תורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק) ואופרה באותו שם מאת ג'ואקינו רוסיני. במרכז העיר אלטדורף ישנו פסל בדמותו של טל.
אגדת וילהלם טל, שהיא יותר מסיפור על תפוח, חץ וראשו של ילד.
באותן שנים שוייץ הייתה תחת שלטון שושלת הבסבורג האוסטרית.
תחילת האגדה במהלך של המושל האוסטרי, הרמן גסלר, שתלה את מגבעתו על עמוד בכיכר הכפר אלטדורף שמדרום לאגם לוצרן, ודרש מן התושבים להשתחוות בפני הכובע. טל, איכר מקומי, תושב הכפר הסמוך בורגלן, שעבר בכיכר ולא השתחווה, נעצר. כיוון שנודע כקשת מומחה בקליעה למטרה, נצטווה לצלוף בתפוח שהונח על ראש בנו וולטר, אחרת יוצאו שניהם להורג.
טל התייצב למשימה כשבאמתחתו שני חצים. הוא התיז את התפוח מראש בנו, וכששאל המושל, מדוע החזיק ברשותו שני חצים, ענה לשליט כי אילו החטיא בקליעה הראשונה, היה יורה את החץ הנוסף לעברו. המושל לא אהב את התשובה. טל נעצר שוב והועלה על ספינה כדי להביאו למבצר בקסנאכט על גדתו הצפונית של האגם. סערה פרצה, טל נמלט משביו והצליח להרוג את המושל. מותו של המושל האוסטרי נתן את האות עבור השווייצרים לפתוח במרד נגד השלטון האוסטרי, מרד שהסתיים בהקמת קונפדרציית קנטונים שווייצרית עצמאית (שווייץ של היום).
טל הונצח ביצירות רבות, הראשונה מביניהן היתה ככל הנראה בלדה שנכתבה במאה ה-15. כמו כן הופיעה דמותו במחזה "וילהלם טל" (1804) מאת פרידריך פון שילר (המחזה תורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק) ואופרה באותו שם מאת ג'ואקינו רוסיני. במרכז העיר אלטדורף ישנו פסל בדמותו של טל.
היום לפני 118 שנה (27.12.1904):
הצגת הבכורה של המחזה פיטר פן בלונדון.
באביב 1896, באחד מטיוליו היומיומיים בגני קנסינגטון שבלונדון, התוודע הסופר ג'יימס מתיו בארי לחמשת ילדיה של משפחה בריטית, משפחת דייויס. הוא החל לשחק עימם ולספר להם סיפורי מעשיות, עניין שהפך לבילוי קבוע. בהמשך החל לכתוב לסילביה, אם הילדים, וביקש את רשותה לבוא ולבקר את המשפחה בביתה. ארתור, אב המשפחה ועורך דין במקצועו, לא שאב הנאה מרובה מנוכחותו המופרזת של בארי בביתו אולם נעתר לתחנוני ילדיו אשר גילו כלפיו אהבה גדולה. בארי נהג לקחת את הילדים לדיג ושיחק איתם משחקים דמיוניים אודות שודדי ים. בזמן ששיחק עם הילדים החל לטוות את עלילת הסיפור הנודע אודות פיטר פן - הילד שסירב להתבגר.
בשנת 1904 הועלה המחזה "פיטר פן" לראשונה מעל בימה. ב-1911 נתפרסמה היצירה גם כספר והוכתרה על ידי המבקרים כיצירת מופת. בארי הפך להיות דמות נערצת ומוערכת ואף הוענק לו תואר האצולה "סר". בעוד חייו שלו עלו על המסלול המהיר להצלחה, עושר ופרסום, מסלול חייהם של בני משפחת דייויס ידע מהמורות קשות. האב, ארתור דייויס, חלה והלך לעולמו ב-1907. מותו הותיר את אלמנתו וילדיו במצב כספי רעוע ביותר ובארי העשיר הזדרז לתמוך בהם כלכלית. שלוש שנים בלבד לאחר מות האב, חלתה גם סילביה ומתה כעבור זמן קצר. בארי, חשוך ילדים משלו, אימץ את היתומים לחיקו והפך לאפוטרופוס הרשמי שלהם.
חייהם של ילדי המשפחה תחת חסותו של בארי, משכו את תשומת לב הציבור ועוררו את סקרנותו. השאלה עד כמה ביסס האמן את דמותו של פיטר פן וחבורתו על סמך היכרותו עם בני משפחת דייויס - הפכה את הילדים למפורסמים בכל רחבי אנגליה והקשתה מאוד על שגרת חייהם. ככל שהלכו והתבגרו, העדיפו חמשת הילדים להתרחק מהמחבר ומהיצירה המזוהה עימו. הבן הבכור, ג'ורג', נהרג במלחמת העולם הראשונה. בן אחר, מייקל, היה בן 21 כשמת בטביעה בנהר התמזה. פיטר, הילד שעל שמו נקרא הגיבור הבדיוני, עבד כמוציא לאור. הוא נודע בחיבתו לטיפה המרה ובשנאתו היוקדת לבארי. בגיל 63 שם קץ לחייו בקפיצה מתחת לגלגלי רכבת.
הצגת הבכורה של המחזה פיטר פן בלונדון.
באביב 1896, באחד מטיוליו היומיומיים בגני קנסינגטון שבלונדון, התוודע הסופר ג'יימס מתיו בארי לחמשת ילדיה של משפחה בריטית, משפחת דייויס. הוא החל לשחק עימם ולספר להם סיפורי מעשיות, עניין שהפך לבילוי קבוע. בהמשך החל לכתוב לסילביה, אם הילדים, וביקש את רשותה לבוא ולבקר את המשפחה בביתה. ארתור, אב המשפחה ועורך דין במקצועו, לא שאב הנאה מרובה מנוכחותו המופרזת של בארי בביתו אולם נעתר לתחנוני ילדיו אשר גילו כלפיו אהבה גדולה. בארי נהג לקחת את הילדים לדיג ושיחק איתם משחקים דמיוניים אודות שודדי ים. בזמן ששיחק עם הילדים החל לטוות את עלילת הסיפור הנודע אודות פיטר פן - הילד שסירב להתבגר.
בשנת 1904 הועלה המחזה "פיטר פן" לראשונה מעל בימה. ב-1911 נתפרסמה היצירה גם כספר והוכתרה על ידי המבקרים כיצירת מופת. בארי הפך להיות דמות נערצת ומוערכת ואף הוענק לו תואר האצולה "סר". בעוד חייו שלו עלו על המסלול המהיר להצלחה, עושר ופרסום, מסלול חייהם של בני משפחת דייויס ידע מהמורות קשות. האב, ארתור דייויס, חלה והלך לעולמו ב-1907. מותו הותיר את אלמנתו וילדיו במצב כספי רעוע ביותר ובארי העשיר הזדרז לתמוך בהם כלכלית. שלוש שנים בלבד לאחר מות האב, חלתה גם סילביה ומתה כעבור זמן קצר. בארי, חשוך ילדים משלו, אימץ את היתומים לחיקו והפך לאפוטרופוס הרשמי שלהם.
חייהם של ילדי המשפחה תחת חסותו של בארי, משכו את תשומת לב הציבור ועוררו את סקרנותו. השאלה עד כמה ביסס האמן את דמותו של פיטר פן וחבורתו על סמך היכרותו עם בני משפחת דייויס - הפכה את הילדים למפורסמים בכל רחבי אנגליה והקשתה מאוד על שגרת חייהם. ככל שהלכו והתבגרו, העדיפו חמשת הילדים להתרחק מהמחבר ומהיצירה המזוהה עימו. הבן הבכור, ג'ורג', נהרג במלחמת העולם הראשונה. בן אחר, מייקל, היה בן 21 כשמת בטביעה בנהר התמזה. פיטר, הילד שעל שמו נקרא הגיבור הבדיוני, עבד כמוציא לאור. הוא נודע בחיבתו לטיפה המרה ובשנאתו היוקדת לבארי. בגיל 63 שם קץ לחייו בקפיצה מתחת לגלגלי רכבת.
היום לפני 124 שנה (13.01.1898):
אמיל זולא מפרסם את המאמר "אני מאשים...!" בעניין פרשת דרייפוס.
במכתב גלוי לנשיא צרפת, "אני מאשים!...", שפרסם בעיתון "ל'אורור", הוקיע את המשפט וטען לחפותו של הקצין היהודי. מאמרו עורר סערה בציבור, וזולה הואשם בהוצאת דיבה. לפיכך נמלט לאנגליה; בשובו לצרפת כעבור זמן מה קיבלוהו כגיבור לאומי. האנטישמיות היתה בעיניו תוצאה של "1,800 שנות רדיפה טיפשית" ודעות קדומות של אומות העולם.
בשנת 1902 נפטר זולה כתוצאה מהרעלת פחמן חד-חמצני, שנגרמה בעקבות חסימה בארובה של קמין החימום. יש הסוברים שמותו היה רצח פוליטי.
תקציר המאמר:
"אדוני הנשיא,
הטינופת שפרשת דרייפוס זו המיטה על שמך, כמעט כתבתי על שלטונך. בית משפט, בפקודה, זיכה את אסטרהאזי. זהו עלבון עצום לאמת ולצדק. תדמיתה של צרפת כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך.
אני מאשים את לויטננט קולונל דו-פאטי בהיותו היוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי מֵשים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות.
אני מאשים את הגנרל דה מרסייה בשותפות לפשע, ולו מתוך חולשה מנטלית.
אני מאשים את גנרל ביו בכך שבידיו הייתה ראייה מוצקה לחפותו של דרייפוס, והוא העלים אותה. הוא אשם בפשע זה נגד האנושות והצדק.
אני מאשים את הגנרל בואדפר ואת הגנרל גונז בשותפות לפשע.
אני מאשים את הגנרל פלייה ואת רב-סרן ראבארי בניהול חקירה מרושעת, מוטה באופן מפלצתי, כפי שהצהיר זה האחרון בתצהירו, שהינו מונומנט נצחי לעזות מצח.
אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד, האדונים בלהום, וארינר וקואר, במסירת דו"חות שקריים.
אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות...כדי לנצח על מסע מתועב שנועד להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם.
ולבסוף אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון בהפרת החוק על ידי הרשעת הנאשם על בסיס מסמך שנותר חסוי, ואני מאשים את בית הדין השני במתן כיסוי למעשה לא חוקי זה, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם".
אמיל זולא מפרסם את המאמר "אני מאשים...!" בעניין פרשת דרייפוס.
במכתב גלוי לנשיא צרפת, "אני מאשים!...", שפרסם בעיתון "ל'אורור", הוקיע את המשפט וטען לחפותו של הקצין היהודי. מאמרו עורר סערה בציבור, וזולה הואשם בהוצאת דיבה. לפיכך נמלט לאנגליה; בשובו לצרפת כעבור זמן מה קיבלוהו כגיבור לאומי. האנטישמיות היתה בעיניו תוצאה של "1,800 שנות רדיפה טיפשית" ודעות קדומות של אומות העולם.
בשנת 1902 נפטר זולה כתוצאה מהרעלת פחמן חד-חמצני, שנגרמה בעקבות חסימה בארובה של קמין החימום. יש הסוברים שמותו היה רצח פוליטי.
תקציר המאמר:
"אדוני הנשיא,
הטינופת שפרשת דרייפוס זו המיטה על שמך, כמעט כתבתי על שלטונך. בית משפט, בפקודה, זיכה את אסטרהאזי. זהו עלבון עצום לאמת ולצדק. תדמיתה של צרפת כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך.
אני מאשים את לויטננט קולונל דו-פאטי בהיותו היוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי מֵשים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות.
אני מאשים את הגנרל דה מרסייה בשותפות לפשע, ולו מתוך חולשה מנטלית.
אני מאשים את גנרל ביו בכך שבידיו הייתה ראייה מוצקה לחפותו של דרייפוס, והוא העלים אותה. הוא אשם בפשע זה נגד האנושות והצדק.
אני מאשים את הגנרל בואדפר ואת הגנרל גונז בשותפות לפשע.
אני מאשים את הגנרל פלייה ואת רב-סרן ראבארי בניהול חקירה מרושעת, מוטה באופן מפלצתי, כפי שהצהיר זה האחרון בתצהירו, שהינו מונומנט נצחי לעזות מצח.
אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד, האדונים בלהום, וארינר וקואר, במסירת דו"חות שקריים.
אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות...כדי לנצח על מסע מתועב שנועד להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם.
ולבסוף אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון בהפרת החוק על ידי הרשעת הנאשם על בסיס מסמך שנותר חסוי, ואני מאשים את בית הדין השני במתן כיסוי למעשה לא חוקי זה, ובכך עשיית פשע על ידי זיכוי ביודעין של אדם אשם".
"לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא".
היום לפני 13 שנה (27.01.2010):
נפטר הסופר ג'רום דייוויד סלינג'ר.
"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה מסיים לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות."
סלינג'ר גזר על עצמו חיי בדידות יותר מחמישה עשורים לאחר ההצלחה הפלומנלית של ספרו "התפסן בשדה השיפון". הספר, שפורסם ב-1951, הפך באופן מיידי לרב-מכר, והגיבור שלו, הולדן קולפילד, לאחד מהנערים המוכרים ביותר בארה"ב ובעולם כולו. ג'יי-די סלינג'ר נולד בניו יורק ב-1919. אביו היה יהודי ממוצא פולני, ואמו חצי אירית חצי סקוטית, שהתגיירה כשהתחתנה. לאחר שנשר מהאוניברסיטה, הצטרף סלינג'ר לעסק המשפחתי שהתמחה ביבוא בשר וסלינג'ר נסע לוינה, אוסטריה, כדי לייצג את החברה המשפחתית. הוא עזב את וינה ימים ספורים לפני האנשלוס - סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. עם חזרתו, החל ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה. ב-1941 התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים ל"ניו יורקר". ההצלחה לא האירה לו פנים, והמגזין דחה שבעה מסיפוריו עד שפירסם את השמיני. בשנת 1942 גויס לצבא והשתתף בכמה קרבות קשים, בהם הפלישה לנורמנדי. לאחר הקרבות מונה סלינג'ר לחקור שבויים גרמנים, והיה בין החיילים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז. לאחר תבוסת גרמניה, אושפז למשך כמה שבועות בגלל לחץ נפשי. כעבור שנים אמר לבתו: "אדם אינו יכול להשתחרר לעולם מריח של גופות שרופות, לא משנה כמה זמן יחיה." החוויות שלו מהמלחמה באו לידי ביטוי בסיפורים קצרים שכתב.
כשחזר מהמלחמה התמסר לכתיבה, וב-1948 פירסם את הסיפור הקצר "יום נפלא לדגי הבננה", שזכה לשבחי הביקורת, ונחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר. שנת 1951 יצא לאור בניו יורק הספר "התפסן בשדה השיפון". התגובות לספר היו מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" היללו אותו וטענו שמדובר ברומן ביכורים מבריק. אבל החדשנות שלו גם גררה תגובות קשות באמריקה השמרנית. טענו נגדו שמדובר ברומן לא מוסרי, משום שהגיבור, הולדן קולפילד, מקלל, ומדבר על סקס וזנות. הרומן נאסר לפרסום בכמה מדינות. אבל השמרנים לא הצליחו לעצור את הצלחת הספר, וחודשיים אחרי שראה אור הודפס בעוד שמונה מהדורות, והיה 30 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. עד היום מכר הספר 80 מיליון עותקים ברחבי העולם.
כאמור, בשנת 1953, לאחר המהומה שחולל הספר, החליט סלינג'ר לפרוש מעין הציבור, ועזב את ניו יורק לטובת קורניש, עיירה קטנה בניו המפשיר. לספר "התפסן בשדה השיפון" היתה גם השפעה טראגית יותר.
ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. הרוצח, מארק דייויד צ'פמן התוודה כי הספר "התפסן בשדה השיפון" היה זה שדחף אותו למעשה. גם תומס הינקלי, מי שניסה להתנקש בחייו של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, אמר ש"התפסן" הוביל אותו למעשהו. יש הסוברים כי סלינג'ר המשיך לכתוב עד יום מותו ב-2010, לעצמו.
בן 91 במותו.
היום לפני 13 שנה (27.01.2010):
נפטר הסופר ג'רום דייוויד סלינג'ר.
"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה מסיים לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות."
סלינג'ר גזר על עצמו חיי בדידות יותר מחמישה עשורים לאחר ההצלחה הפלומנלית של ספרו "התפסן בשדה השיפון". הספר, שפורסם ב-1951, הפך באופן מיידי לרב-מכר, והגיבור שלו, הולדן קולפילד, לאחד מהנערים המוכרים ביותר בארה"ב ובעולם כולו. ג'יי-די סלינג'ר נולד בניו יורק ב-1919. אביו היה יהודי ממוצא פולני, ואמו חצי אירית חצי סקוטית, שהתגיירה כשהתחתנה. לאחר שנשר מהאוניברסיטה, הצטרף סלינג'ר לעסק המשפחתי שהתמחה ביבוא בשר וסלינג'ר נסע לוינה, אוסטריה, כדי לייצג את החברה המשפחתית. הוא עזב את וינה ימים ספורים לפני האנשלוס - סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. עם חזרתו, החל ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה. ב-1941 התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים ל"ניו יורקר". ההצלחה לא האירה לו פנים, והמגזין דחה שבעה מסיפוריו עד שפירסם את השמיני. בשנת 1942 גויס לצבא והשתתף בכמה קרבות קשים, בהם הפלישה לנורמנדי. לאחר הקרבות מונה סלינג'ר לחקור שבויים גרמנים, והיה בין החיילים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז. לאחר תבוסת גרמניה, אושפז למשך כמה שבועות בגלל לחץ נפשי. כעבור שנים אמר לבתו: "אדם אינו יכול להשתחרר לעולם מריח של גופות שרופות, לא משנה כמה זמן יחיה." החוויות שלו מהמלחמה באו לידי ביטוי בסיפורים קצרים שכתב.
כשחזר מהמלחמה התמסר לכתיבה, וב-1948 פירסם את הסיפור הקצר "יום נפלא לדגי הבננה", שזכה לשבחי הביקורת, ונחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר. שנת 1951 יצא לאור בניו יורק הספר "התפסן בשדה השיפון". התגובות לספר היו מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" היללו אותו וטענו שמדובר ברומן ביכורים מבריק. אבל החדשנות שלו גם גררה תגובות קשות באמריקה השמרנית. טענו נגדו שמדובר ברומן לא מוסרי, משום שהגיבור, הולדן קולפילד, מקלל, ומדבר על סקס וזנות. הרומן נאסר לפרסום בכמה מדינות. אבל השמרנים לא הצליחו לעצור את הצלחת הספר, וחודשיים אחרי שראה אור הודפס בעוד שמונה מהדורות, והיה 30 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. עד היום מכר הספר 80 מיליון עותקים ברחבי העולם.
כאמור, בשנת 1953, לאחר המהומה שחולל הספר, החליט סלינג'ר לפרוש מעין הציבור, ועזב את ניו יורק לטובת קורניש, עיירה קטנה בניו המפשיר. לספר "התפסן בשדה השיפון" היתה גם השפעה טראגית יותר.
ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. הרוצח, מארק דייויד צ'פמן התוודה כי הספר "התפסן בשדה השיפון" היה זה שדחף אותו למעשה. גם תומס הינקלי, מי שניסה להתנקש בחייו של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, אמר ש"התפסן" הוביל אותו למעשהו. יש הסוברים כי סלינג'ר המשיך לכתוב עד יום מותו ב-2010, לעצמו.
בן 91 במותו.
היום לפני 65 שנה (06.02.1958):
האסון של מנצ'סטר יונייטד.
ה-6.2.58, ייזכר לכל אוהדי מנצ'סטר יונייטד בפרט ואוהדי הכדורגל בכלל כיום שכולו אסון. 23 בני-אדם, מתוכם 8 שחקנים ועוד 3 אנשי הצוות המקצועי, נהרגו בהתרסקות מטוס הקבוצה במינכן, בדרכם חזרה ממשחק גביע אירופה מול הכוכב האדום בלגראד. מאט באזבי, המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד בנה קבוצה נחושה מכישרונות מקומיים צעירים. עד אז לא היה המועדון מצליח במיוחד, או אהוד מעבר לתחום העיר והסביבה. ב-1956 זכתה הקבוצה שבנה באליפות אנגליה, כשממוצע הגיל של שחקניה עומד על 21. בשנה שאחריה הגנה הקבוצה על התואר ומשכה תשומת לב רבה בממלכה עם משחק התקפי ומהיר, מיתוס "השדים האדומים" נולד. ב-1957 הגיעה מנצ'סטר יונייטד עד חצי הגמר גביע אירופה מול אלופת אירופה הבלתי מעורערת אז, ריאל מדריד, ושם הודחה.
שנה לאחר מכן, הגיעה מנצ'סטר יונייטד פעם נוספת לחצי הגמר, ושוב נגד ריאל מדריד. חצי הגמר בין ריאל ויונייטד שנתפס כמי שיכול לערער את מעמדו של המועדון הספרדי, הבטיח להיות מהמשחקים המרתקים במפעל. בדיוק אז קרה האסון, ותחושות ההשתתפות בגורל התפשטו לכל היבשת ומעבר לה.
מאט באזבי, האדריכל של הקבוצה, שרד את התאונה נגד כל התחזיות הרפואיות והשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים. בובי צ'רלטון שגם שרד והפך שיאן השערים של נבחרת אנגליה, נשא את הלפיד של "ילדי באזבי". אבל מרכז הקבוצה חרב.
באזבי בנה מחדש את הקבוצה סביב הניצולים וצירף "ילדי באזבי" חדשים. בסוף אותה עונה אף הגיעה הקבוצה שוב לגמר הגביע, אך עברו חמש שנים נוספות עד שזכתה בו שוב, ב-1963. שנתיים מאוחר יותר חזרה הקבוצה להיות אלופת אנגליה, הישג ששוחזר ב-1967. וב-1968 סגרה הקבוצה סוף סוף מעגל. הבאזבי בייבס החדשים, עם צ'רלטון, דניס לאו וג'ורג' בסט זכו באליפות אירופה והגשימו את החלום הישן של באזבי.
נכתב ע"י נטע קריספין
האסון של מנצ'סטר יונייטד.
ה-6.2.58, ייזכר לכל אוהדי מנצ'סטר יונייטד בפרט ואוהדי הכדורגל בכלל כיום שכולו אסון. 23 בני-אדם, מתוכם 8 שחקנים ועוד 3 אנשי הצוות המקצועי, נהרגו בהתרסקות מטוס הקבוצה במינכן, בדרכם חזרה ממשחק גביע אירופה מול הכוכב האדום בלגראד. מאט באזבי, המנג'ר האגדי של מנצ'סטר יונייטד בנה קבוצה נחושה מכישרונות מקומיים צעירים. עד אז לא היה המועדון מצליח במיוחד, או אהוד מעבר לתחום העיר והסביבה. ב-1956 זכתה הקבוצה שבנה באליפות אנגליה, כשממוצע הגיל של שחקניה עומד על 21. בשנה שאחריה הגנה הקבוצה על התואר ומשכה תשומת לב רבה בממלכה עם משחק התקפי ומהיר, מיתוס "השדים האדומים" נולד. ב-1957 הגיעה מנצ'סטר יונייטד עד חצי הגמר גביע אירופה מול אלופת אירופה הבלתי מעורערת אז, ריאל מדריד, ושם הודחה.
שנה לאחר מכן, הגיעה מנצ'סטר יונייטד פעם נוספת לחצי הגמר, ושוב נגד ריאל מדריד. חצי הגמר בין ריאל ויונייטד שנתפס כמי שיכול לערער את מעמדו של המועדון הספרדי, הבטיח להיות מהמשחקים המרתקים במפעל. בדיוק אז קרה האסון, ותחושות ההשתתפות בגורל התפשטו לכל היבשת ומעבר לה.
מאט באזבי, האדריכל של הקבוצה, שרד את התאונה נגד כל התחזיות הרפואיות והשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים. בובי צ'רלטון שגם שרד והפך שיאן השערים של נבחרת אנגליה, נשא את הלפיד של "ילדי באזבי". אבל מרכז הקבוצה חרב.
באזבי בנה מחדש את הקבוצה סביב הניצולים וצירף "ילדי באזבי" חדשים. בסוף אותה עונה אף הגיעה הקבוצה שוב לגמר הגביע, אך עברו חמש שנים נוספות עד שזכתה בו שוב, ב-1963. שנתיים מאוחר יותר חזרה הקבוצה להיות אלופת אנגליה, הישג ששוחזר ב-1967. וב-1968 סגרה הקבוצה סוף סוף מעגל. הבאזבי בייבס החדשים, עם צ'רלטון, דניס לאו וג'ורג' בסט זכו באליפות אירופה והגשימו את החלום הישן של באזבי.
נכתב ע"י נטע קריספין
היום לפני 63 שנה (09.02.1960):
ג'ואן וודוורד היא האדם הראשון שהונצח בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
השדרה נוצרה ב-1958 על ידי אמן מדרום קליפורניה, אוליבר וייסמולר, אותו שכרה העירייה כדי לעשות להוליווד "מתיחת פנים". אלו שזכו לכוכב קיבלו אותו על בסיס הישגיהם בקולנוע, תיאטרון, רדיו, טלוויזיה ומוזיקה. רבים זכו למספר כוכבים בשלב הראשוני של הרעיון על תרומתם במספר קטגוריות, מצד שני, המגמה בעשורים האחרונים היא לתת כוכבים יחידים לכאלו שטרם קיבלו ורק מעטים זוכים לכוכב נוסף. ב-1978, הכריזה לוס אנג'לס על שדרת הכוכבים כאתר בעל משמעות תרבותית והיסטורית.
טקס ההשקה הרשמי נערך ב-9 בפברואר 1960, וודוורד הייתה הראשונה שזכתה לכוכב.
ג'ואן וודוורד היא האדם הראשון שהונצח בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
השדרה נוצרה ב-1958 על ידי אמן מדרום קליפורניה, אוליבר וייסמולר, אותו שכרה העירייה כדי לעשות להוליווד "מתיחת פנים". אלו שזכו לכוכב קיבלו אותו על בסיס הישגיהם בקולנוע, תיאטרון, רדיו, טלוויזיה ומוזיקה. רבים זכו למספר כוכבים בשלב הראשוני של הרעיון על תרומתם במספר קטגוריות, מצד שני, המגמה בעשורים האחרונים היא לתת כוכבים יחידים לכאלו שטרם קיבלו ורק מעטים זוכים לכוכב נוסף. ב-1978, הכריזה לוס אנג'לס על שדרת הכוכבים כאתר בעל משמעות תרבותית והיסטורית.
טקס ההשקה הרשמי נערך ב-9 בפברואר 1960, וודוורד הייתה הראשונה שזכתה לכוכב.