יאיר קראוס מדווח מהצפון 1943

680 views09:37

"אני אוהב להיות בבית": שמחת הילדים על סגירת בתי הספר בצפון מסתירה כאב גדול

הבשורה על השבתת בתי הספר פעם נוספת, והחזרה ללימודים בזום, התקבלה דווקא בשמחה אצל יפתח בן עמי (7) מקיבוץ הגושרים שבגליל העליון. "אני בכלל לא הופתעתי ששוב אין לימודים," הוא אומר בחיוך שובב. "התרגלתי כבר למציאות הזאת. אני אוהב יותר להיות בבית." יפתח, שעולה לכיתה ב', כמעט ולא זכה לרגע אחד של שגרה נורמלית מאז נכנס למערכת החינוך.

אך מאחורי שמחת הילד, יודעת אימו, רוית, עובדת סוציאלית במועצה האזורית הגליל העליון, מסתתרת מציאות כואבת ובלתי נתפסת. "הוא למד כבר לא לסמוך על עולם המבוגרים שמאכזבים אותו שוב ושוב, כשאינו מכיר יציבות בחייו הצעירים," היא מתארת בכאב. את שנת גן החובה העביר יפתח בגן למפונים במלון ליד טבריה. בספטמבר האחרון החל כיתה א' בבית הספר למפונים בכפר בלום, שקלט את תלמידי בית הספר "עלי גבעה" מקיבוץ כפר גלעדי המפונה. רק במרץ האחרון, עם סיום הפינוי הרשמי, התחיל שוב מחדש בבית הספר המקורי בכפר גלעדי. ועכשיו, שוב טלטלה – המלחמה מול איראן והשבתת הלימודים. "זה לא מצב רגשי נורמלי לעבור ככה טלטלות ולגלות בגיל 7 שאתה לא יכול לסמוך על מבוגרים שיתנו לך יציבות בחיים. זה חתיכת דבר," אומרת רוית.

רוית ובעלה יריב, חקלאי, הם הורים לשלושה. מעבר ליפתח, גם נבו (עולה לכיתה ה') ומעיין, שסיימה השנה חטיבת ביניים ותעלה לתיכון, חווים את התקופה המורכבת. "לא דמיינתי שככה היא תסיים את השנה," אומרת רוית על מעיין, "בלי מסיבת סיום ובלי פרידה מהמחנכת שלה. קראתי את הודעת הסיום של המחנכת והייתי עם דמעות בעיניים. ככה לסיים פרק לימודים מורכב, מבלי אפילו להיפרד כראוי."

נבו, האח האמצעי, מספר שגם הוא לא מתלהב מהזום. "אני שמח שעכשיו אנחנו במקום שהכי בטוח להיות בו," הוא אומר, בהתייחסו לכך שהאיום האיראני פחות ממוקד בצפון הרחוק. "כל המלחמה עם חיזבאללה היה פה מאוד מסוכן, נפלו טילים והמון אזעקות. עכשיו יש פה קצת אזעקות, אבל יורים דווקא למקומות אחרים, וכאן אני מרגיש יותר בטוח." למרות זאת, גם לשגרה החדשה-ישנה יש מחיר. "אני ישן בממ"ד, ועכשיו יפתח גם בא לישון לידי כי הוא מפחד לישון בחדר שלו. אני לא מתעורר מהאזעקות בלילות, אבל כשפתאום כל המשפחה נכנסת לממ"ד, אי אפשר באמת להמשיך לישון."

רוית מתארת את הפערים העצומים בין חוויות ילדי קו העימות לילדי המרכז, שרק כעת טועמים מציאות מלחיצה דומה. "המחירים לא פשוטים – יש פערים לימודיים אדירים בין בתי ספר ששנתיים כמעט ולא למדו לבין אלו שלמדו כרגיל. לחיים באזור הזה יש השפעות שאני לא יודעת מתי נוכל להיפרד מהן. כל דלת נטרקת, כל רעש פתאומי, מקפיץ את כל הבית. העצבים חשופים." היא מודה כי "נכון שכרגע זה אולי המקום שהכי בטוח להיות בו כי אנחנו לא תחת הכוונת של איראן, אבל זה מאוד מורכב לעבור את האירוע הנוכחי אחרי כל מה שכבר עברנו."

למרות הכל, רוית נאחזת בתקווה אחת מרכזית: "אני אומרת לעצמי שמעבר להכל, החשוב ביותר הוא שהחטופים יחזרו הביתה. לא נתפס שאנחנו באירוע שלא נגמר עדיין. למרות כל מה שאנחנו עוברים, זה עדיין הדבר החשוב ביותר בעיני לעשות. אנחנו רואים כל כך הרבה אנשים שעולמם חרב עליהם כשביתם נפגע מטיל, ואני משתדלת לראות את הדברים בפרופורציה."

😱2

829 viewsedited 09:37