סמל מעיין פרלשטיין ז״ל היה אישיות ייחודית.

אימו אסנת סיפרה לי עכשיו שמעיין היה ״עיוור צבעים״ במובן שלא היה אכפת לו אם אתה דתי או חילוני, ימין או שמאל, עשיר או עני, הוא התעניין במהות ולא בחזות.

ברגעי הפסקה מלחימה הוא קרא (באנגלית) ספרי פילוסופיה וספרות;
מחד, הוא היה ספקן, ושאל שאלות על כל דבר ולא קיבל דברים כמו שהם.
מאידך, היתה לו בהירות מוחלטת על חשיבות הלחימה למען קיום מדינת ישראל.

מעיין גדל ביישוב היפהפה אשחר שבגליל העליון, עם נוף על נחל חילזון והר חזון,
בן לאסנת ועמית,
אח גדול של נעמה, יעל והבן הקטן תמר (כן, השם תמר לבן).

הוא היה מגיע רחוק, אבל ממש מסקרן לאן.

כל כך כואב הלב על מה שיכול היה להיות, ואיננו.

יהי זכרו של מעיין ברוך.

כפר יונה.
סגן מתן ישינובסקי ז״ל קיבל משימה קשה: להיכנס כמפקד מחלקה חדש לצוות שהיה כבר זמן רב בלחימה בעזה.

מנדי חייל הנדסה שלחם איתו סיפר לי שאחת התכונות שגרמו לחיילים ללכת אחריו לקרב (מעבר למקצועיות שלו) זה שהוא פשוט דאג לחיילים שלו בכל כוחו.
כך למשל, אחד החיילים שלו סבל ממחלה בעור בגלל השהייה הארוכה בשטח, ומתן הפך עבורו עולמות, התקשר לחבר של סבא שלו מומחה עור, העיקר שהחייל שלו יקבל טיפול מעולה.

בכל פעם שהיה צריך לבצע טיפול שוטף לכלי, תמיד תמיד היה עושה את העבודה לצד חייליו.

אז לצד הערכה כלפיו, החיילים הרגישו אהבה כלפיו.

זו מדרגת המנהיגות הגבוהה ביותר כדי שלוחמים יאמינו בך.

איזה אובדן.

אני משתתף בצערם של הוריו ענת ויריב, ושתי אחיותיו הקטנות זיו והילי.

יהי זכרו ברוך
מוזמנים לעקוב אחרי העמוד לזכרו
https://www.instagram.com/remember_matan?igsh=ZnE5ZnowbnJ3ejc2

אשקלון.
פגישה עם מדרשה לקייסים צעירים מהעדה האתיופית, רובם היו לוחמים בצה״ל.

בשיחה עם ספיר, הבת של הקייס הראשי אביהו עזריה, היא סיפרה לי שהיתה לוחמת במג״ב יו״ש, ושירתה כדתיה לכל דבר.

איזו מורשת מופלאה של קהילת ביתא ישראל!

מעל אלפיים שנה של מסירות נפש כדי להישאר יהודים.

רעננה.
סמל נתן רוזנפלד ז״ל עלה עם משפחתו האידיאליסטית מאנגליה לפני 12 שנה והתגייס להנדסה קרבית.

אביו אבי ואמו סמנת׳ה ואחיו הצעיר זאבי ביקשו ממני להעביר מסר אחד: ״תפסיקו לריב״.
להביא שלום *בתוך* עם ישראל.
״האויב לא מבדיל בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלני, אז למה אנחנו צריכים כל הזמן להבדיל?״ אמר אבי.

סמנת׳ה התפללה שנתן יהיה החלל האחרון ושאף אמא לא תצטרך עוד לעבור את מה שהיא עוברת.

נתן, בחור יפה ומתוק, לא אהב במיוחד ללכת לבית ספר, אבל הביא כל כך הרבה אור ואושר למשפחתו ולחבריו ואהב את השירות הקרבי והבין כמה הוא תורם למדינת ישראל.

איזה אובדן נורא.

יהי זכרו ברוך.

עם קבוצה של נשות מילואימניקים מאזור הדרום.
האמת היא שאנחנו, הציבור הרחב, לא באמת מפנימים מה עובר עליהן.
לא ארחיב כאן, רק אדגיש:
המדינה חייבת לעשות עבורם ועבור המשפחות שלהם הרבה הרבה יותר.
זה בידינו.